מאז שאני ילדה קטנה, אני מתבוננת בכאב האנושי בעיניים בורקות מדמעות. השיר "בארבאבא" היה שובר אותי, הייתי מדמיינת את הילדים צוחקים עליו ואותו בוכה לבד.. ככל שהתבגרתי התחלתי לתפוס את גודל הזוועה.
הכאב הזה לא פוסח על אף אחד. לכל בן אנוש על הפלנטה יש תמהיל ייחודי של כאב. אבל הכאב הזה הוא אחיד. הוא קיים בכולנו.
בדידות, ריקנות, לב שבור, מוות, טראומה, ניכור, צמא לאהבה, עצב, חוסר אונים.. פנים שונות של כאב אחד. ולפעמים ברגעי ייאוש אני רואה רק אותו. כמו אוקיינוס שמאיים להטביע אותי בכל רגע. אני רואה את כאבם של אחרים, לפעמים גם ממש מרגישה אותו בגוף שלי.
ועם גודל הכאב הזה, יש פלא שאנחנו רק רוצים להימלט מהמציאות?
מכיריםות את האסטרטגיות שלכןם להימלט מהמציאות, מהכאב? חשבתןם על זה פעם? הן כל כך מגוונות- הומור שחור וציני, אלכוהול, קנאביס, קשרים שטחיים, הימנעות מקשרים ולב סגור, שופינג, עטיית שריון ומסיכות, שקרים, רשתות חברתיות, טלוויזיה.. יש לי כאלה בשפע.
החיים מרגישים לי כמו מסע מזגזג בין כאב לאהבה, כאב לעונג. מסע מזגזג בו אני מנסה ללא הרף לצמצם את הסבל ולמקסם את האושר והאהבה.
וזה מלמד אותי למה המסע שלי כאן הוא ריפוי.
ריפוי זה דבר מופשט לגמרי מבחינתי.
אלה רגעים צלולים של חסד. רגעים בהם האסטרטגיות נופלות. החומות מתפרקות. זה הרגע הדק הזה בו אני מאפשרת לכאב לחדור אליי במלאות. כשאין ברירה אלא לתת לסדק הזה להפוך לשבר שמאלץ אותי לרדת על הברכיים ולהכנע. לפתוח את הידיים ולהגיד "כן" לחיים. שם אני פוגשת את אלוהים.
הכאב הרוטט הזה הוא כוח חיים גולמי. רטט הכאב, כמו רטט האורגזמה, הוא רטט חי ופועם.
ומפגש עם עוד אדם ברגע כזה, כשאין חומות, הוא כל כך חי. מפגש בין שני לבבות שמסכימים לעצמם להרגיש. לנכוח ברגע.
וזה מרגיש לי הריפוי הכי עמוק. להישבר, ולשבת עם אדם על סף השבר. זה המגע הכי נוגע שיש. רגעים זכים בהם הנשמות שלנו נפגשות מעבר להגנות ולאסטרטגיות שאימצנו כל חיינו.
זה המסע שלי כרגע. ואני מזמינה עוד שותפים ושותפות אמיצות לדרך. להרגיש, ולהיות ביחד. באמת ובאהבה.