הרבה נשים בגילאי ה45+ שפונות אליי שואלות את השאלה הזאת. ובכנות, הלב שלי מתכווץ כשאני שומעת אותה.
נכון, אני לא בת 45+. ואני לא יודעת איך זה מרגיש לחשוש שמא אהיה היחידה במרחב בגיל הזה.
הקטע הוא שתמיד יש את אותה השאלה בניסוח שונה- ואם אהיה היחידה, ואם אהיה לבד, ואם אהיה שונה.
למשל- ואם כולן יהיו מבוגרות יותר ממני? ואם אהיה האמא היחידה? ואם אהיה הגרושה היחידה? ואם אהיה הערבייה היחידה? ואם אהיה הלסבית היחידה?
ומנגד לי עולה השאלה- ובאמת מה יקרה אז?
והתשובות לכך שונות. אני אתבייש, זה יביך אותי, ארגיש לבד, יהיה לי מוזר..
למה שתפחדי\תחששי\תתביישי להיות שונה? להיות את?
כוסאומו, בחברה בה אנחנו צריכות להתאים את עצמנו לסביבה כל הזמן זה כלכך מפחיד להיות שונה!
אבל אם אני מבינה שלהיות אני זה מתנה, לא רק לעצמי אלא גם למרחב ולמי שסביבי- אז אולי זה פחות מפחיד?
כי אני רואה מה קורה בפועל.
הרי במרחבים האלה, המהות היא שיש מקום לכולן. ואכן באות נשים בכל הגילאים, הצורות, הצבעים, המוצאים. בד"כ החשש הוא רק ברגעים שלפני, וכשמגיעות למרחב הוא מתמוסס.
בפועל כשאישה מגיעה למרחב נשי היא לא מרגישה לבד. כי זה המקום הכי עוצמתי ללמוד שמה שאני חושבת שרק אני\ שהופך אותי לשונה\ שאי אפשר לדבר עליו- משותף לי ולעוד נשים, שיש לו מקום, שלי יש מקום.
וגם, כשנכנסות לתהליך עומק משותף, זה לא משנה. החיבורים נוצרים, בין אם את כבר סבתא ובין אם הרגע השתחררת מהצבא. כי יש משהו אחר שמאגד בין כולנו, וזה החופש להיות את.
התהליך עצמו מחבר בינינו. ובתהליך עומק כל אחת פוגשת את עצמה, ברבדים שונים.
ומתחת לכל הדברים, אנחנו מבינות כמה אנחנו דומות. מרגישות אחת את השנייה מקרוב. והחשש הזה להיות שונה, להיות מבוגרת בין צעירות למשל- הוא בדיוק אחד הדברים שמתפוררים.
מה שבטוח, זה שהחשש הזה משותף לרוב המשתתפות אם לא לכולן. ועם החשש מגיעה ההסכמה להביא את עצמך, כמו שאת.
Kommentarer