מיניות ומבוא לאנתרופולוגיה

כחלק מהתואר בעבודה סוציאלית עשיתי קורס העשרה- מבוא לאנתרופולוגיה. הסתבר שזה אחד הקורסים המשמעותיים ביותר בתואר כולו.

הידע שמגיע אליי ממנו ממש משנה תבניות חשיבה.

באחד השיעורים למדתי בין היתר על הבנייה תרבותית מינית. זה אומר- איך התרבות משפיעה על המיניות, על איך שאנחנו תופסות אותה. ראיתי חלק מהסרט- sunny side of sex

היוצרת נוסעה לאוגנדה לחקור את המיניות שם מבחינה חברתית תרבותית.

באוגנדה המיניות מאוד פתוחה. יש מעגלי נשים רב דוריים (כמו בתמונה) שם כולן משתפות על החוויות המיניות, נותנות טיפים. גם הסבתא.

בכלל, יש חונכות מינית. הילדה מקבלת חונכות מהדודה והילד מהדוד שלו. ואם אין- אז יש חונכים מקצועיים. יש גם שיעורי חינוך מיני בבתי הספר שם מדברים גם על עונג ולא רק על מניעה.

באוגנדה הנשים מושכות את השפתיים הפנימיות של הפות שלהן. פה זה קצת מורכב, כי זו נורמה חברתית שהנערות צריכות ללכת על פיה. ומצד שני זה גורם להן עונג רב. ועדיין, הן נדרשות לשנות את איבר מינן. הנערות עושות את זה אחת לשנייה, אין פחד ממגע ואינטימיות והן מרגישות עם זה מאוד בנוח. גם כשעולה עונג.

ובכלל, אין שם קונספט של בושה בגוף. כשנשים שמעו על זה בסרט הן הופתעו. ועל כך ענו שאין מה להתבייש בגוף כי זה מה שיש. כשהמראיינת סיפרה שנשים במערב עושות ניתוח להקטנת שפתי הפות הפנימיים כי זה "מכוער", המקומית ענתה לה שככל שזה יותר "מכוער" ככה זה יותר מענג.

לפני שהמיסיונרים באו והטיפו להם על צניעות והומוסקסואליות, הפתיחות שם הייתה גדולה יותר ולא היה דבר כזה הומוסקסואליות. כולם פשוט עשו מה שעשו.

וכמובן אז באו המיסיונרים ושינו הרבה דברים. אבל הרוב נשאר. הנשים שם לומדות שמגיע להן עונג. לומדות מה נעים ומה לא נעים. איך נכון להתייחס ואיזה יחס נכון לקבל. הן לומדות על אקטיביות מינית. אם יש בעיות במיניות, זה לא רק בין בני הזוג אלא גם החונכים ייכנסו לתמונה ויעזרו להם כי הבריאות המינית משפיעה על השבט.

למה זה כ"כ מרגש אותי?

אני אוהבת לחבר ולהבין איך אנחנו תוצר של התרבות.

הבושה הארורה שאנחנו מרגישות בגופנו, במיניות שלנו, הקושי להביע את הרצונות והצרכים שלנו, ההשתקה הגדולה סביב כל זה- זה הכל התרבות שלנו.

זה לא אנחנו, זה לא שלנו. התרבות מוטמעת ונכתבת בגוף, אפילו הרעב שלנו מוכתב תרבותית למשל.

אבל אפשר לשנות הכל. בני אדם יכולים להשתנות, וגם תרבויות שלמות יכולות להשתנות.

אני פוגשת בדרך את עצמי, ועוד נשים רבות שצריכות לעבור תהליך עומק כדי להצליח לבטא, לצעוק, לגנוח, להתענג, להסכים לעצמן לקחת מקום ולהיות גדולות ועוצמתיות ומשוחררות.

בהתחלה זה קשה, כל הגוף זועק ומיטלטל כי ההנחייה הפנימית אומר לנו שאסור\ שזה לא בסדר\ שזה לא יפה וכו'.

ואחרי שאנחנו מסכימות לשהות בזה, ולשאול אם זה נכון, אם זה שלי-משהו משתנה.

משהו מתעורר לחיים.