"אני יודע מה את אוהבת"
~ ~ ~
המשפט הזה לא יוצא לי מהראש בימים האחרונים.
כחלק מהתכנים שאני עוסקת בהם, עולים לי רגעים אחרים. רגעים שחלקם היו ממש לא מזמן. רגעים רחוקים.
רחוקים מעצמי, וממה שאני מאמינה בו.
לפני כמה זמן הייתי באינטראקציה מינית עם מישהו. הוא עינג אותי במגע מהיר, חדור מטרה.
אני לא אוהבת מגע כזה. היוני שלי לא אוהבת מגע כזה. מטרתיות סוגרת את הגוף שלי.
אז ביקשתי ממנו להאט, והוא ענה- "אני יודע מה את אוהבת".
לא, אתה לא יודע מה אני אוהבת. אתה יהיר, מנותק ומלא באגו.
)לצערי, לא אמרתי לו את זה. קפאתי, ולקח לי זמן לעשות מעשה ולהפסיק את האינטראקציה(
כעס עולה בי מול המשפט הזה.
אתה יודע? אני לא יודעת מה אני אוהבת. זה משתנה בכל יום, ואפילו כל רגע.
אני לא יודעת מה האהוב שלי אוהב.
הוויה מינית של "לדעת" היא לא הוויה מינית של "להקשיב".
לדעת- הידיעה מגיעה מהראש, מהאגו, מתבניות.
הקשבה- נוכחות.
נוכחות מצניעה את האגו, מלמדת אותנו ענווה.
אני לא יודעת כלום. אני מקשיבה- לנשימה, למבע הפנים, לשפת הגוף ולצלילים שלי ושל מי שאיתי.
אני בודקת, שואלת, חוקרת, מתקשרת.
אני שוהה.
אין לאן להגיע כשאני נוכחת. יש רק את עכשיו.
בן זוגי נוכח איתי. לפעמים הוא יודע להאט או לשנות לפני שאני מספיקה לעבד ולהגיד. לא כי הוא יודע מהראש, אלא כי הוא מרגיש.
אין תשובה אחת, או אמת אחת.
הריקוד המיני הוא פלואידי ומשתנה.
זה שביל דו כיווני.
אני לומדת לנכוח בגוף שלי- האם הוא מכווץ, מתוח? או שמא הוא רפוי? אני מרגישה בטוחה? נעים לי כאן?
וגם במי שמולי- איך הוא? מה היא מרגישה? נעים לה? הוא מוטרד ממשהו?
הנוכחות מלווה אותי בכל פינה- במיניות, באינטראקציות, בזמן טריגר או סערה רגשית..
העניין בנוכחות הוא שאין מושלם, אני תמיד תופסת את עצמי בדיעבד ברגעים שלא הייתי נוכחת בהם.
אבל זאת הדרך שלי.
אז עולה בי כעס, ועם זאת הרבה חמלה. אני לומדת. אני תלמידה נצחית.
ואני בוחרת לחיות את חיי עם א.נשים שמתרגלים גם הםן את הדבר הזה- נוכחות.
