הגיגים שעלו לי בזמן הנהיגה היום. חלק מהותי בעבודה שלי זה ללמוד איך להיות במודעות ונוכחות באגן ובפות. אני לומדת להרגיש, לחוש את הפות מבפנים ומבחוץ. מבחינה פיזית, אנרגטית ורגשית. כל הרבדים האלה שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. מה זה נותן לי? לא לימדו אותנו כלים למיניות בריאה ומיטיבה(כי גם אלו שחינכו אותנו, לא יודעים). רובנו לא רגילות לנכוח באגן ובתחושות וכך אנחנו מרגישות פחות תחושות שם. וזה בעצם הברומטר. הפות שלי מסמנת לי כמה אני מחוברת אליה ולגוף שלי בכלל. החיבור הזה לא טומן בחובו רק עונג. היא מדברת בכל מיני סימנים וקודים. גם פטריות, דלקות, מכאובים- כל אלה לפעמים מגיעים בגלל סיבות פיזיולוגיות נטו ולפעמים הם סימנים בשפת הפות שמאותתים לי שמשהו לא כשורה. אני מנסה כמה שאפשר לחיות מתוך הפות. אם פתאום עולה באגן שלי תחושה לא נעימה, אני ישר מחדדת את הפוקוס שלי ומנסה להבין מה קורה בתוכי. אבל בעיקר, כשאני כלכך קשובה- ברירת המחדל מתחילה להיות עונג. כן, תחושות עדינות של עונג מתחילות להיות נחלתי בלי שום מאמץ, רק מעצם היותי קשובה. לפעמים אני פשוט מרגישה עונג סתם ככה, לפעמים הוא מתעורר כשאני מחזירה את המודעות לפות. למשל, זמן נהיגה זה הזמן האהוב עליי להחזיר את הקשב לפות. לפעמים אני שרה ומקשיבה להדים שזה יוצר לי באגן, ולפעמים אני פשוט שמה את המודעות שלי באגן. כמו היום, מה שהוליד את הפוסט הזה. וחשוב לדבר על זה. עונג. מה מעורר בי עונג? מה מחבר אותי לעונג? האם חקרת מה יכול לעורר עונג באגן שלך בלי מגע? לפעמים זה מעורר בושה, ואפשר להתבונן בזה. כי מה מביש בחיבור לתחושות, לגוף ולטוב שבקיום? זה כלכך בריא, נעים ומיטיב. לכולנו מגיע להתענג סתם ככה מעצם היותנו. להרגיש את זרם החיים שפועם בנו ועובר דרכנו, ממלא אותנו בחיוניות. אז זה מתחיל עם ההקשבה. שימי את המודעות שלך בפות, כמה שרק אפשר. שתיכן תודו לי אחר כך 💜
