אחת מאבני הבסיס של המיניות המקודשת היא נוכחות. במעשה אהבה שכזה, אני כולי נוכחת ברגע. אני בקשב מוחלט לעצמי ולאהובי, אנחנו נעים כמקשה אחת. אם אני טרודה בענייני היום יום, או בריב שהיה לנו מקודם, לא רק שלא אצליח להגיע לשחקים עם העונג שלי- אני לא אגיע לשום מקום. האקסטטיות מגיעה למיניות כשהגוף והתודעה שלי הופכים לאחד. וכשיש הפרדה ביניהם אני מפספסת את מה שיכול להיות. ההמלצה הגורפת היא לתרגל מדיטציה ומיינדפולנס כדי להרגיל את התודעה הנודדת שלנו לנוכחות. אבל בכנות, אני ממש לא מצליחה להתמיד בתרגולי מדיטציה. אז מה בכל זאת עוזר לי להיות נוכחת? מעבר לתרגולים המיניים בהם יש כלים ספציפיים לזה, אני מוצאת שהדבר שהכי מלמד אותי על נוכחות זה הקשבה. קרה לכם פעם שבאמצע שיחה הבנתם שאתם מדברים יותר מדי? שקטעתם מישהו או מישהי באמצע משפט? שאתם מתרכזים מדי במה שתגידו ולא מקשיבים? שיחה בין בני אדם זה תרגול מדהים ומאתגר. זאת אומנות. אני עדיין נופלת בזה, הרבה. כי זה קשה. בשיחה אני לומדת להיות קשובה ומחוברת לעצמי ולמי שמולי. לתת מרחב לזרימה הטבעית בינינו. וכשאני לא מקבלת את זה חזרה – בכנות, זה מכווץ אותי. בדיוק כמו שאני מתכווצת כשאני נכשלת בזה. כי נוכחות מבחינתי זה להקשיב מבלי לתכנן מה אני עונה. לשתף במלואי, וגם לשאול או לשמוע את מי שמולי באופן הדדי. לתת מרחב מלא לשטף הדיבור שמגיע אליי מבלי לקטוע. זה מלמד אותי על אגו יום יום כי אני שוב ושוב נופלת. אבל התרגול הזה מאמץ אצלי את שריר הנוכחות וההקשבה. ובא לי לגייס עוד חברים וחברות לתרגול הזה. בואו נהפוך בצעדי תינוק לאמנים של הקשבה.
